גלי גיל מרכז לספורט ונופש בקרית מוצקין בע"מ נ' לוגסי

החלטה

העניין שבפני, התנגדות לביצוע שטרות אשר הוגשו לביצוע ללשכת ההוצאה לפועל. עניין זה נדון בפני כב' הרשמת ש. פומרנץ, ואולם לאור פרישתה לגמלאות הועבר העניין לטיפולי. בהקשר זה הודיעו הצדדים כי הם אינם מתנגדים למתן ההחלטה על ידי ללא צורך בהשלמת טיעון בפני, וההחלטה ניתנת על בסיס המסמכים הסרוקים לתיק ביהמ"ש, לרבות בקשות, פרוטוקולים, מוצגים וסיכומי טענות.

השטרות אשר הוגשו לביצוע, הינם 6 שטרות, ע"ס 5,592 ש"ח כ"א, מועדי פירעונם 10.7.2010, 10.8.2010, 10.9.2010, 10.10.2010, 10.11.2010, 10.12.2010, עשויים בידי הנתבע וחתומים על ידו, לפקודתה של התובעת.

הנתבע הגיש התנגדותו ביום 6.1.2011, יצוין כי הנתבע ציין בבקשתו כי האזהרה נתקבלה אצלו ביום 14.12.2010 (ולכאורה באיחור בן ימים ספורים).

במסגרת התנגדותו, טען הנתבע, כי ההמחאות נמסרו במסגרת עסקת השכרת משחקייה שהיתה מצויה במתחם המופעל על ידי התובעת, והושכרה לו ולחמו לתקופה שמיום 1.1.2010 ועד 31.12.2010. לדבריו של הנתבע, לצורך הפעלת העסק היה צורך להמציא אישור בטיחות לצורך קבלת רישיון עסק, ובשל מחדלים אשר לעמדתו של הנתבע, רובצים לפתחה של הנתבעת, לא ניתן היה לקבל את האישורים הנדרשים בהקשר זה. בין היתר, מפנה הנתבע לאירוע אשר אירע ביום 16.8.2010, במסגרתו התחשמל למוות אחד מאורחי התובעת (באירוע אשר אינו קשור למשחקייה), אירוע בעטיו נסגר המתחם כולו בהוראת משטרת ישראל.

הנתבע מוסיף, כי בחודש יוני 2010 ביקר מומחה ביטחות מטעמו במשחקייה, הכין רשימת אישורים ותיקונים אשר יש להסדירם, לצורך קבלת רישיון עסק, ואולם אישורי חשמל ואישורים הנוגעים לבניה, אשר אמורים להיות באחריותה של התובעת, לא הומצאו לו עד עצם היום הזה.

הנתבע טוען כי ביום 20.8.2010 הביא למתחם חשמלאי מטעמו, אשר מצא ליקויים רבים במערכת החשמל, וכי טען כי במועד מאוחר יותר הביא מהנדס בטיחות (במועד אשר לא נרשם), אשר כניסתו לא הורשתה, שכן כניסתו של המומחה, כמו גם כניסתו של הנתבע, נמנעה על ידי התובעת, אשר נעלה את שערי המקום בפניו.

התובעת השיבה לטענות והבהירה, כי לעמדתה, יש לדחות את ההתנגדות; ראשית, מהטעם כי ההתנגדות הוגשה באיחור, שנית, כי סיבת אי כיבוד ההמחאות, אינה נוגעת לטענות אשר הועלו (ובשים לב לכך כי ההמחאות לא כובדו בשל היות החשבון מוגבל, ולא בשל מחלוקת הנוגעת לחבות בדמי השכירות, או לנושא אישורי הבטיחות; שלישית, כי גם אם תתקבל הטענה שהיעדר החבות הנטענת נוגעת לשאלת אישורי הבטיחות, רישיון העסק אישורי תקינות מערכת החשמל וכיו"ב, הרי שחובת קבלת רישיון עסק, היתה מוטלת מן הבחינה החוזית על הנתבע עצמו, על פי המוסכם בין הצדדים, ולפיכך לא ניתן לראות באי קבלת רישיון עסק, כעילה לאי קיום ההתחייבות החוזית לתשלום דמי שכירות.

הנתבע נחקר על תצהירו ביום 5.7.2011, והצדדים הגישו סיכומי טענותיהם.

בכל הנוגע לשאלת המועדים, והארכת המועד, אציין כי החלטתי שניתן במקרה זה, להאריך המועד להגשת ההתנגדות (יצוין כי החלטה זאת נוגעת לשני תיקי הוצאה לפועל, בנוגע לאחד מהם הוגשה ההתנגדות במועד הקבוע לכך על פי דין, בנוגע לאחר אירע איחור בן שלושה ימים).

אציין, כי להבדיל מבמקרה בו מדובר במועד להגשת ערעור, לצורך הדוגמא, נטיית בתיהמ"ש הינה לנהוג בסלחנות לגבי המועדים, הגם שמדובר במועד אשר נקבע בחיקוק. בכל הנוגע למועדים להגשת ערעור, הנטייה והגישה הינן נוקשות במידת מה, הואיל ומדובר בבעלי דין אשר קיבלו את יומם בין כתלי ביהמ"ש, יצאו חייבים בדין, ומעוניינים להשיג על כך. במקרה של התנגדות לביצוע שטר, להבדיל, אין מדובר בחוב פסוק, אלא בחוב פסוק "על תנאי", המתגבש לכלל חוב פסוק בחלוף המועד להגשת ההתנגדות. דומים הדברים יותר למערכת השיקולים החלה במקרה בו מבוטל פסק דין בהיעדר הגנה, שם לסיכויי ההגנה ולמשקל ישנו ביטוי, ולא רק לשאלת סיבת המחדל. החוב השטרי, למעשה, הופך ל"חוב פסוק" עם חלוף תקופת האזהרה, והגשת התנגדות באיחור, דומה יותר לבקשה לביטול פסק דין אשר ניתן בהיעדר הגנה (ומכאן הגישה הסלחנית יותר בהקשר זה).

בנסיבות מקרה זה, לא מצאתי לנכון לדרוש מהנתבע אותו "טעם מיוחד" הנקוב בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, ודי בכך כי מדובר במחלוקת הראוייה ומצדיקה בירור, העובדה כי הנתבע לא גילה זלזול בהליכי המשפט אלא להיפך מכך, והקושי האובייקטיבי (מן הבחינה של דוחק הזמנים של עבודתו) כמו גם האיחור הקל ביותר, בן ימים ספורים בלבד, כדי להצדיק הארכת המועד להגשת ההתנגדות.

ולגופו של עניין, לאחר עיון בסיכומי טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את בקשת הנתבע למתן רשות להתגונן בפני התובענה השטרית, מהטעמים כמפורט להלן.

אין חולק, כי על פי סעיף 5 (א) להסכם שבין הצדדים (נספח א' להתנגדות), "השוכר מצהיר ומאשר בזה כי המושכר הושכר לו כדי שישמש למשחקייה המיועדת לילדים, וכי הוא מתחייב לנהל את העסק עפ"י חוקי מדינת ישראל ועפ"י חוקי והוראות הרשות המקומית וכל רשות אחרת. כן מצהיר השוכר כי ידוע לו כי עליו להסדיר בעצמו ועל חשבונו את כל הרישיונות לניהול העסק שינהל במושכר" .

אין אף חולק, כי מיום תחילת השכירות ועד ליום בו נתגלעה מחלוקת בין הצדדים, לא הוצא רישיון עסק למושכר, בין אם האחריות לאי מתן רישיון העסק נעוצה בתובעת או בנתבע (וללא קשר לאחריות המוטלת על הנתבע לפעול להוצאת רישיון העסק).

הנתבע צירף את המכתב מיום 19.8.2010 (נספח ג' להתנגדות), בו נכתב מפורשות כי בשל היעדר אישור מהנדס בטיחות והיעדר רישיון עסק, רואה בכך התובעת הפרה של הסכם השכירות, ולפי זכותה על פי סעיף 9 להסכם השכירות.

מעיון בשלל המסמכים אשר צורפו במסגרת ההליכים בתיק, עולה כי רק בחודש יוני 2012, עוד בטרם מכתב הדרישה, פעל הנתבע להוצאת רישיון עסק. יתר על כן, למחרת היום בו קיבל מכתב דרישה מאת התובעת, פנה לחשמלאי על מנת לקבל האישורים המתאימים ולתקן את הליקויים אשר תיקונם דרוש. חשוב להדגיש , לא הוצג מסמך המביע דרישה לקיים את חובת הצגת רישיון עסק או מהנדס הבטיחות קודם לכן, אלא אך ורק, לאחר קרות האירוע המצער, בו התחשמל למוות אחד ממבקרי המתחם המופעל על ידי התובעת. ככל הנראה, דבר זה אירע בשל הרגישות המוגברת והוראות המשטרה, כמו גם הרצון מצד התובעת, לדקדק מאותו מועד ואילך, בענייני בטיחות.

יחד עם זאת, יש לזכור, כי לפחות שתי המחאות אשר כלולות ברשימת ההמחאות, לא כובדו עוד בטרם קרות האירוע המצער, וללא כל קשר אליו, אלא בשל היות חשבון הבנק ממנו נמשכו, מוגבל על פי הוראות חוק שיקים ללא כיסוי. בנוסף לכך, יש לצרף שמונה חודשים של אי עמידה מטעמו של הנתבע בהתחייבות החוזית אשר לא ניתן היה לנסחה באופן מפורש יותר מכפי שפורט בסעיף 5 א' להסכם שבין הצדדים.

יוצא אם כן, לטעמי, כי שני הצדדים גם יחד, פעלו ליצירת עמימות בהקשר זה, כאשר התובעת מצאה לנכון לעמוד על קוצו של יוד, רק לאחר שבמתחם שבאחריותה, התחשמל למוות אחד המבקרים. התובעת לא פנתה בדרישות בהקשר זה, לאורך מרבית תקופת השכירות המוסכמת, ולא תועדה כל פנייה בהקשר זה. הנתבע טוען כי אף לפני פניותיה, פעל להוצאות רישיון העסק, ואולם לא יכול היה לקבל רישיון עסק בכל מקרה, בשל ליקויים אצל התובעת. ער אני לכך כי התובע לא פעל בכל מרצו, ובאופן הראוי, בעיקר בשל הזהירות הראויה אשר אמורה להיות מוכתבת מעצם היות המושכר מיועד לשימושם של ילדים המבקרים במקום, ואולם תליית מלוא האשם בנתבע בהקשר זה, אינה נכונה לדעתי.

ככל שיוכח, לגופו של עניין, שגם אם היה פועל הנתבע במלוא מרצו, החל מהיום הראשון לתקופת השכירות, ואולי אף קודם לכך, לא היה בידו לקיים את ההתחייבות להשגת רישיון עסק, כתוצאה או כתלות בפעולה מטעם התובעת, אשר לא בוצעה, הרי שסבורני שהאופן בו הופסקו החזקתו ושימושו של הנתבע במושכר, יכול להיתפס כלא ראוי – בצורה המצדיקה בחינת החבות בתשלום דמי השכירות וההוצאות הנלוות, או קיזוז מול הנזקים אשר נגרמו לנתבע כתוצאה מפעולה חד צדדית, אשר היוותה השלמה של מהלך אשר האחריות בעטיו, רובצת, ולו בחלקה, לפתחה של התובעת.